אי הכי מאי איריא וכו׳ תיפוק לי׳ משום לפני עור וכו׳ – ותימה לר׳ מאי אי הכי דקאי על המתרץ הא אגופא דמילתא כר׳ שמעון בן אלעזר אתיא הך קושיא דתיפוק לי׳ משום לפני עור וכו׳.⁠¹

נראה לי, שמכאן יש לי ראיה דאמרינן אפי׳ באיסורא דרבנן איסורא דלפני עור, לפי מה שמפרש ר״ת במועד קטן² דכל מלאכה האסורה בחולו של מועד מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, דהכא אסר משום לפני עור לפי שהכותי עושה בו מלאכה בחולו של מועד,⁠³ והכי נמי פריך⁴ לעיל דלהכי אסרינן למכור לישראל החשוד למכור לגוי כל מה שאסור למכור לגוי לפי שעל ידי שימכרו לו יעבור על דברי חכמים וימכור לגוי. ועל מה שמפרש ר״ת קשה לי מהא דקאמר בריש פ׳ מי שהפך (מו״ק דף יא:) פתח באבל וסיים בחולו של מועד וכו׳ עד לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בימי אבלו דמלאכה דרבנן היא ושרי אלא אפי׳ חולו של מועד דאסיר׳ מלאכה מדאורייתא במקום פסידא שרו רבנן, אלמא משמע דמן התורה היא, דאי משום דאסמכוה אקרא קרי לה דאורייתא אבילות נמי אסמכוה אקרא בפ׳ בתרא דהתם (דף טו:) והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור וכו׳.⁠⁵ וי״ל דמשום דיש לו עיקר מן התורה יותר מאבילות דגזרו חולו של מועד אטו יום טוב גופיה אם הוא עדיין מועד קרי ליה דאורייתא, נ״ל. ועוד קשה לי מהא דאמר בחגיגה בפ׳ אין דורשין (דף יח.) ריש לקיש אומר חג הקציר וכו׳ מתקיף לה ר׳ יוחנן אלא מעתה דכתיב וחג האסיף בצאת השנה הכי נמי איזהו חג שאתה חוגג ואוסף בו הוי אומר זה חג הסוכות אילימא ביו״ט אסיפה ביו״ט מי שרי אלא לאו בחולו של מועד ובחולו של מועד מי שרי אלא חג הבא בזמן האסיפה וכו׳ מכלל דתרווייהו סבירא להו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, משמע בהדיא מדאורייתא קאמר, ועוד מאי קאמר מכלל וכו׳, פשיטא דכמה משניות שלימות יש דחולו של מועד אסור במלאכה, אלא משמע דמן התורה קאמר⁶:

תיפוק לי׳ משום לפני עור – וא״ת דילמא סבירא ליה כותים גירי אריות ואין כאן לפני עור. וי״ל דניחא ליה לתלמודא לתרץ אפי׳ סבירא ליה דכותים גירי אמת הם⁷:

חדא משום לפני עור – ומהאי טעמא אסור כמו כן למכור שדה לכותי שיעשה בו מלאכה ועובר על לפני עור,⁠⁸ ועוד יכולה להיות אסורה מכירה לכותי משום דאתי למכור לגוי כדאמר לעיל⁹ גבי כותי וישראל חשוד, ומיהו שמא יש חילוק בין מכירת שדה דלא שכיח׳ כל כך כמו מכירת מטלטלין כגון בהמות וכלי זיין דלעיל:

ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות – ותימה לי תיקשי מהכא לאבוה [דשמואל] דאמר (סנהדרין דף סג:) אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי וכו׳,⁠¹ ובפ׳ הזרוע והלחיים (חולין דף קלד.) קתני נמי והמשתתף עם הגוי צריך שירשום, ובהא י״ל דאסור ולא קתני כדקאמר בפ״ק דבכורות בריש פירקין (דף ב:) וליטעמיך המשתתף דלא קתני אעפ״י שאינו רשאי הכי נמי דשרי והאמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה וכו׳ אלא תנא אעפ״י שאינו רשאי במכירה וה״ה לשותפות, והכא נמי י״ל דלא חש למיתני אעפ״י שאינו רשאי בחולין הואיל ותנא בבכורות אעפ״י שאינו רשאי וקתני בתרי׳ שותפות דקאי עלה כמו אעפ״י שאינו רשאי כדקאמר בבכורות, ומיהו אין טעם זה פשוט. ועוד י״ל דאין לחוש לשנות בכל מקום אעפ״י שאינו רשאי אלא בבכורות שייך טפי למיתנייה משום דקמ״ל דאע״ג דעבד איסורא אפי׳ הכי פטור מן הבכורה ולא קנסינן ליה דומיא דהא דקאמר התם בריש פירקין אבל מוכר דקא מפקע ליה מקדושה אימא ליקנסי׳, ומיהו שם מפ״ר דבקדושת בכורות מיירי כדפרישית התם, ואין לחוש להאריך כאן בזה. ועוד י״ל שיש חילוק בשותפות ובקבלת בהמה ושדה דהתם בריש מס׳ בכורות משמע דמקבל בהמה מן הגוי או נותן לו בקבלה לא שייכא ליה חששא דשמא יתחייב לו שבועה כדמפ״ר התם, מדדייק התם גבי הנותן לו בקבלה דלא קתני אעפ״י שאינו רשאי, וליטעמיך המשתתף לו דלא קתני הכי נמי דשרי ליה והאמר אבוה דשמואל וכו׳, אבל על הנותן לו בקבלה גופיה לא קשיא ליה מידי מאבוה דשמואל, נ״ל²:

לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול – שאלו את ר׳ על תנור אחד שגבה יהודי חציו או יותר בחובו מגוי אחד והגוי האופה היה לו חלק בשכר התנור ויש ליהודי ליטול כך וכך ימים ולגוי כך וכך, אם יוכל הישראל לומר לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול, היכא דלא התנו מתחילה ויום השבת יהא שלך ואני אקח תחתיו אחד מימי החול. והיה אומר ר׳ שיש למצוא טעם להיתר, דאע״ג דהכא אסר לומר כך גבי ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, הני מילי שדה שכל השדה משבחת [מ]⁠המלאכה שעושה הגוי בשבת, ואם לא היה עושה מלאכה בשום פעם לא היה חלק הישראל שוה כל כך, אבל הכא אין חלק הישראל נפחת כלום בחול אפי׳ לא יעשה הגוי מלאכה בשבת ואם יעשה אין חלק הישראל משביח כלל בכך, והלכך שמא יכול לומר לו טול אתה חלקך בשבת וכו׳. ור״ת השיבו שאין חילוק בין תנור לשדה ובכל ענין אסרינן דהוי כאילו מעמיד בידים פועל בשבת ואומר לו עשה מלאכה בשבת, ואמירה לגוי שבות.⁠³

ולי נראה דיש לאסור משום דנמצא שהישראל משכיר תנורו בשבת שאומר לו לגוי עשה בתנורי לעצמך ותטרח היום להיות אופה שלי בימות החול תחת מה שתרויח בשבת במלאכה שאני אומר לך לעשות בו לעצמך, שהרי התנור ברשות הישראל הוא ביום השבת בשותפות כיון שלא התנו מתחילה, ונמצא שמוכר לו מלאכת השבת בתנור שלו לעובדו בימות החול תחתיה, ומודה ר׳. ולפי מה שפירשתי דאסור בתנור מפני שנוטל שכר שבת מתנורו, נ״ל שיש לאסור אפי׳ התנו מתחילה, כיון שאין לגוי חלק בתנור, ולא שייך למימר ביה שהוא קנוי לגוי בשבת ולישראל ביום אחר כנגדו בחול, ולא מישתרי אם לא יקנה לגוי חלק בתנור שיהא לעולם שלו בשבת, ואז מועיל אם התנו מתחילה.⁠⁴ ורבי׳ יעקב צוה לבעל אותו התנור להחזיר אותו המלוה ולקבל חובו מן הגוי ולחזור ולהלוות לו ולהתנות מתחילה, מ״ר. ושוב מצא ר׳ ראיה לאיסור ואין חילוק בין שדה לדבר שאינו משביח כגון תנור או מרחץ דבהדיא בתוספתא דדמאי (תוספתא דמאי ו׳:ג׳) תניא פ׳ המקבל שדה, גר וגוי שירשו את אביהן וכו׳, וקתני ישראל וגוי שלקחו מרחץ בשותפות לא יאמר ישראל לגוי חלקך שבת וחלקי חול וכו׳, מ״ר:

גוי אכל שני ערלה וישראל אכל שני היתירא – דהכא יש להתיר אפי׳ לא התנו מתחילה, שכל אחד אוכל פירות שהוא טורח בהם, ואינו דומה כלום שיהא הישראל נהנה מפירות הערלה שכל שנות הערלה אינו עוסק בה כלל.⁠¹ וקשה לי מ״מ כיון שקיבלו שניהם השדה ולא התנו מתחילה הרי גדלו פירות הערלה גם ברשות ישראל ובני שריפה נינהו כדתנ׳ בסוף מס׳ תמורה (דף לג:) דחשיב באילו הן הנשרפין ערלה וכלאי הכרם, ומוכח התם דדווקא שריפה דקאמר התם ההיא משנה ר׳ יהודא היא דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה משום דתני ביה במשנה שריפה,⁠² וא״כ היאך יכול הישראל להניח לגוי לאוכלן בלאו טעמא דהנאה היה לנו לאסור. וי״ל דהכא בחוצה לארץ הוה, ובחוצה לארץ י״ל שאין צריך לשרוף³ דהא ספיקא מותר⁴ כדאמר בקידושין בפ״ק (דף לט.) ומאי דקאמר נמי התם אבר ודהוה לא בעי שריפה דלא החמירו בה כל כך. נראה לי הקושיא אינה קשיא דכיון שהישראל לא עסק כלום בתיקון האילנות בשני ערלה אין לו בפירות כלום אלא לגוי⁵:

ת״ש אם התנו מעיקרא מותר הא סתמא אסור – ותימה אמאי לא מייתי רישא לא יאמר ישראל לגוי וכו׳ הא סתמא שרי. וי״ל דהוה אמינא דתני רישא לא יאמר וכו׳ משום דבעי למיתני ואם התנו מתחילה מותר ואעפ״י שבפירוש אמר לו כך¹:

ואם באו לחשבון אסור הא סתמא שרי וכו׳ – וא״ת לימא דהכי קאמר ואם באו לחשבון אפילו התנו מתחילה אסור, וי״ל דהתנו מתחילה ודאי שרי לגמרי¹:

²מותרים לבנות בשבת – והשיב ר״ת³ כי נראה בעיניו להתיר, דהא קבלנים גוים הם בפ״ק דשבת (דף יז:) שרו בית הלל ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי עם השמש, ולא תימה דווקא כי האי גוונא דהוי מילי דצינעא ולא מינכר שרי אבל מילתא דבפרהסיא אסיר כמו שתירץ בפירושי⁴ מועד קטן בסוגיא דקיבולת (דף יב.), דהא ליכא למימר, דהא ברייתא דאין נותנין חיטין לתוך הריחים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום מוקי במסקנא בפ״ק דשבת (דף יח.) כב״ש אבל לבית הלל שרי, אע״ג דאיכא פרהסיא טובא והשמעת קול, דמתחילה היה רוצה התלמוד לומר דאסיר לכ״ע מפני שמשמעת את הקול ואפי׳ הכי שרי במסקנא לבית הלל. ועוד מביא ראיה מהך שמעתא דשרי לעיל להשכיר שדהו לגוי משום דאמרי אריסותיה קעביד, והשתא ומה אריסות שחלק הישראל משביח על ידי מלאכת שבת שרינן הואיל ויודעין העולם שהגוי עושה מעצמו ולא על פי ישראל, כל שכן קבלנות שאין מלאכת הישראל משבחת רק שממהר לעשות דאית לן למישרי דאמרינן קבלנותיה קעביד ואינו ברשות הישראל כלל שיש לנו להתיר,⁠⁵ ואע״ג דר׳ שמעון בן אלעזר פליג הכא ולית ליה טעמא דאריסותיה קעביד, מ״מ הלכה כרשב״ג וכסתם מתני׳ דאסרא להשכיר מרחץ לגוי מפני שנקראת על שמו אבל שדה לגוי שרי כדדייקינן על רשב״ג משום [דאריסותי׳] קעביד.⁠⁶ ואמרינן נמי גבי ספינה בפ״ק (דשבת דף יט.) פוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת ואליבא דרבי, ואבוה [רשב״ג] דפליג עליה דאינו צריך, משמע דאין (בגוי) [הגוי] מניח לעשות קבלנותו בשביל הישראל. וא״ת והא במו״ק פ׳ מי שהפך (דף יב.) משמע בהדיא דאסור ליתן קבלנות לגוי בתוך התחום דאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, ונראה לר״ת דכולה ההיא שמעתא מיירא באבל דאיירי ביה בכולה סוגיא דלעיל וגם בדין קיבולת דאבל מיירי לעיל ועלה קאי שמואל וקאמר מקבלי קיבולת של אבל (שיקבלוה) [שקיבלוה] קודם האבילות בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר.

ולפי זה אפרש הסוגיא, אמר רב פפא אפילו חוץ לתחום נמי לא אמרו אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור, שיראו בני אותה העיר את מלאכתו כשיבואו שם ויאמרו שמסר מלאכתו בתחילה באבילותו, אמר רב משרשיא וכי ליכא מתא דמקרבא להתם נמי לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא, כי מה שהתרנו מקבלי קיבולת חוץ לתחום בימי אבלו כגון קבלנים גוים שקיבלו מלאכתו קודם אבלו ומותרים לעשות בתוך אבלו בשבתות וימים טובים שאין העולם הולכים מעיר לעיר ולא יראו אותם, מ״מ אי הוה מתא דמקרבא להתם היה אסור כגון בתוך תחומם שיכולין ללכת שם בשבת או אפי׳ חוץ לתחום יבואו וידעו שעושה מלאכתו של ישראל בימי אבלו, אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי התם מדוכתא לדוכתא אסיר, ולפי׳ זה צריך לפרש דלאו דווקא נקט חולו של מועד דה״ה חול כיון דמשום אבילות הוא דאסרינן, אבל אי הוה מיירי באיסור וקיבולת דמשום שבת ויו״ט וחול המועד אתי שפיר בפשיטות דלא שייך להזכיר חול כלל,⁠⁷ וי״ל דלרבותא נקט חולו של מועד דאע״ג דבחולו של מועד לא אזלי מדוכתא לדוכתא כל כך כמו בחול שאין עושין כל כך מלאכה בשדות אפי׳ הכי אסור וכל שכן בחול דאזלי אינשי טובא. ולפי פי׳ זה שפירשנו מילתא דשמואל באבל יש להתיר קיבולת ביד גוי בשבתות וימים טובים אפי׳ בתוך התחום, דבאבילות החמירו יותר כדקאמר רב שישא בריה דרב אידי בריש פירקין זאת אומרת דברים המותרים בחולו של מועד אסורין [באבל], ואע״ג דרב אשי פליג עליה התם ואמר לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא אבילות דאסיר׳ מלאכה מדרבנן וכו׳, הא תניא כוותי׳ דרב שישא בריה דרב אידי, ועוד אע״ג דרב אשי מיישב המשנה בלשון לא מיבעיא מ״מ יכול הוא להורות דבשבתות התירו קיבולת ביד גוי יותר מאבילות. ומעשה דבתר הכי דמר זוטרא ברי׳ דרב נחמן בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום, מיירי בימי אבלו ובנו ליה כענין שהתרנו למעלה בשבתות וימים טובים שאין אדם רואה אותם, וקאמר דלא עייל לגווה, ופריך והאמר שמואל מקבלי קיבולת חוץ לתחום מותר פי׳ בשבתות וימים טובים כדאקימנא ותלמודא ידע דהאי מעשה נמי בכי האי גוונא הוה, ומשני אדם חשוב שאני, איכא דאמרי סיועי סייע בתיבנא בהדייהו, שהיה מספיק להם תבן ולא (רצה) היתה קיבולת גמורה.⁠⁸ וגם בפי׳ מועד קטן מצא אחר כך רבי׳ יעקב פי׳ אחר⁹ דמפרש מילתא דשמואל באבל והקשו לאותו פירוש אמאי נקט חולו של מועד, ותירצו דאגב דנקט שבתות וימים טובים נקט נמי חולו של מועד, ולאו דווקא דהוא הדין חול.

והואיל ואתאי לידן אסיק שמעתא דהתם – דת״ר מקבלין קיבולת במועד לעשות אחר המועד ובמועד לא יעשה, כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה כל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה, ופי׳ (דפי׳) [רש״י] בפירושיו מקבלין קיבולת דבגוי המקבל מיירי. וקשה לר״ת דהוה ליה למימר נותנין קיבולת לגוי או מותר ליתן קיבולת לגוי, ומדקתני מקבלין משמע דבהיתר מקבלין עצמו שהם ישראל מיירי, ואע״ג דסיומא דברייתא מיירי באמירה לגוי, יש לפרש כך מקבלין קיבולת במועד בין ישראל בין גוי לעשות אחר המועד, ובישראל אשמעינן היתר הקבלה ובגוי אשמעינן היתר הנתינה לידו, ובמועד לא יעשה אפי׳ גוי דכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה.⁠¹⁰

ור״ת ור׳ אומרים מדההיא דעורות לעבדן וכלים לכובס דשרו בית הלל עם השמש (שבת דף יז:) אין ראיה להיתר קיבולת בית של ישראל בשבת יותר מבאבילות, שהרי אפי׳ באבילות שרי התם מלאכתו של אבל ביד אחרים, וטעמא משום שיש חילוק בין דבר תלוש המוליכו המקבל בביתו לבית של ישראל, וכיוצא בו שהוא עושה ברשות בעל הבית עצמו. ועתה אפרש אותה ברייתא דקתני התם (מו״ק דף יא:) גבי אבל, אם היה ספר לרבים והגיעה שעת הרגל ואין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה, האריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו יעשו, פי׳ יעשו על ידי אחרים ומשום פסידא דאחריני בעלי השדה שרי, החמרים והגמלים והספנים הרי אלו לא יעשו ואם הי׳ מוחכרין או מושכרין ביד אחרים הרי אילו יעשו, פי׳ על ידי אחר¹¹ ומשום פסידא דאותם אחרים התירו וכדקאמר בסמוך התם על מר בריה דרב אחא ברי׳ דרבא דלא שדר גמליה שהיתה בשותפות עם [מריון] ברי׳ דרבין, וקאמר רב אשי ולאו גברא רבה הוא נהי דאפסידא דידיה לא חייש אפסידא דאחריני מי לא חייש והתניא אם היו מוחכרין הרי אילו יעשו, [והוא סבר] אדם חשוב שאני. ובתר הכי קתני היתה מלאכה אחרת בידו בין קיבולת ובין שאינה קיבולת לא יעשה, היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה בבית אחרים יעשה. אלמא שרי בהדיא גבי אבל מלאכתו ביד אחרים בבית אחר, אע״ג דאסר בביתו ואסר לבנות לו אפדנא וכיוצא בו.⁠¹² ומירחים של מים נמי אין ראיה לקבלנות של גוי, דהתם המלאכה נעשית ממילא ומותר ליתן הישראל עצמו החיטין מבעוד יום, אבל מה שהוא על ידי גוי בשבת יש לאסור יותר כאילו מצוה לו לגוי לעשות בשבת.⁠¹³ ומהאי שמעתא נמי דשרינן להשכיר שדהו לגוי משום דאמרינן אריסותיה קעביד, אין להוכיח היתר קבלנות בנין הבית, דגבי שדה רגילין לעשות אריסות וחכירות אבל בנין בית דבר מצוי ורגילות הוא לשכור פועלים שכיר יום, והילכך לא ידעי עלמא דקבלנותא הוא לתלות ולומר קבלנותי׳ קעביד.⁠¹⁴

ועוד אומר ר׳ דבירושלמי משמע בהדיא דאסור לבנות בית לישראל בשבת בקיבולת גוי, ומשמע דאיסור קיבולת הוי בין באבל בין בשבת, דקאמר בריש פירקין¹⁵ תני אומנין ישראל וגוי שהיו עושין עם הגוי ביום אידו לתוך ביתו אסור לתוך בתיהן מותר ר׳ שמעון בן אלעזר אומר בד״א בקיבולת אבל בשכר אסור, בד״א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אסור, בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר, (ומיהו) [ומהו] בין כך ובין כך בתלוש בין במחובר לקרקע בין בשכר בין בקיבולת. א״ר אילא לא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת, ר׳ שמעון בר ביסנא בשם ר׳ אחא בשבת ובאבל (ובע) [ובע״ז]⁠¹⁶ הלכה כר׳ שמעון בן אלעזר, והאי לישנא גופי׳ איתא נמי בירושלמי לענין שבת במס׳ שבת בפ״ק¹⁷ תני האומנין גוים שהיו עושין בביתו של ישראל לתוך ביתו אסור וכו׳.⁠¹⁸ עוד נראה שיש לדחות כדי לקיים פסק ר״ת, דהאי דאסר התם קיבולת במחובר לקרקע בשבת על ידי גוי היינו דווקא לר׳ שמעון בן אלעזר דמיירי התם ור׳ שמעון בן אלעזר לטעמי׳ דלית ליה בשמעתין טעמא דאריסותי׳ קעביד והכי נמי לית ליה קבלנותי׳ קעביד ולכך אוסר בקיבולת במחובר, אבל רבנן דאמרי הכא אריסותי׳ קעביד יכול להיות שכמו כן יתירו בקיבולת מהאי טעמא, ואעפ״י שפוסק הירושלמי כר׳ שמעון בן אלעזר, זה אינו כתלמוד שלנו, דהא רשב״ג וסתם מתני׳ פליגי עליה כדפרישית לעיל. ומיהו אין לסמוך על דיחוי זה אחרי שפוסק שם בהדיא כר׳ שמעון בן אלעזר בקיבולת, וגם יש לחלק בין אריסות לקבלנות של בית כדפרי׳ לעיל, שרגילין לשכור שכיר יום, ומיהו הירושלמי לאו מהאי טעמא אסר דהא מיירי בכל קיבולת של מחובר באותה העיר אפי׳ כגון שדה שרגילין לעשות אריסין וקבלנים יותר משכירי יום.⁠¹⁹ ובתוספתא דפ״ק דע״ז²⁰ ראיתי הך ברייתא דירושלמי ובמקום ר׳ שמעון בן אלעזר כתב בה רשב״ג. ולפי זה אין לומר ר׳ שמעון בן אלעזר לטעמי׳ דהא רשב״ג פליג עליה הכא בטעמא דאריסותא לית ליה, נראה לי. ואו״ר דיש להחמיר מכל הטעמים שפירשתי לאיסור, וגם כשבנה ר״ת את ביתו לא רצה להניח על פסק שלו והחמיר לעצמו,⁠²¹ מ״ר. אבל אותן יריעות שנותנין לאורג לפני השבת ואורג בשבת בביתו מותר כמו כלים לכובס ועורות לעבדן דשרו בית הלל עם השמש:

פרק שני

אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים – ויש תימה היאך אנו מעמידין בהמה בבתיהם דבשלמא להאי דאמר רב לעיל¹ מקום שהתירו למכור התירו לייחד הוה אתי שפיר שאנו יכולים להיות במקום שהתירו למכור, מיהו רב הדר ביה כדאי׳ לעיל.⁠² ואי הוה מוקמי׳ רבינא ור׳ אחא³ דבגמרא דסברי כשינויא דרב לעיל, כמו שאפרש בגמ׳ על מילתא דרבינא⁴ דהוה מסתבר לאוקמינהו כוותיה, לפי זה הוה מצי׳ למימר דסברינן כוותייהו, אבל⁵ נראה לומר כן דמשמע שאותו תירוץ דרב אפי׳ במקום שנהגו למכור כמו אין מעמידין. ואו״ר בשם רבי יעקב דאנן סבירא לן כרבנן דלא חיישינן לרביעה והוו שרו נמי להעמיד ולמסור לרועה, ואע״ג דרבינא בתרא הוא דמשני הא לכתחילה והא בדיעבד, מסתבר שאין התלמוד חושב דבריו עיקר כל כך שדוחה ראיה שלו מהאשה שנחשבה וקאמר תדע דקתני סיפא וכו׳, ואם⁶ קבע דברי ר׳ פדת לבסוף, ואע״ג דרבינא הוה בתראה והיה ראוי לקבוע דבריו לבסוף, משום דדברי ר׳ פדת הם עיקר יותר,⁠⁷ מ״ר. ותימה לי מ״מ הרי יש סתם משנה כר׳ אליעזר ומניין לנו לחלוק עליו, וי״ל דסתם ואח״כ מחלוקת הוא,⁠⁸ דמחלוקת במס׳ נדה,⁠⁹ ועוד הא סתם לן כרבנן דמשנה דלעיל (דף יד:) דמקום שנהגו למכור מוכרין כר׳ אליעזר¹⁰ אתיא לר׳ פדת,⁠¹¹ נראה לי: